החלטה בתיק ע"מ 3285/09

נגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו עבירת גניבה, שתי עבירות של גניבת רכב והפרעה לשוטר במילוי תפקידו. על פי הנטען בכתב האישום, בתאריך 26.9.09 הגיע העורר, יחד עם אדם אחר, לתחנת הדלק בכפר אדומים, וגנב מחנות המצויה במקום בקבוקי וודקה. מיד לאחר מכן הבחינו העורר וחברו ברכב מותנע שעמד במקום, נכנסו לתוכו וגנבו אותו. בהמשך נמכר הרכב על ידי העורר.

עוד נטען כי בתאריך 3.10.09 הגיעו העורר וחברו לאזור צומת אלמוג, שם פירקו פגוש ממכונית שעמדה בחניון מסעדה וברחו מהמקום. אלא ששוטרים שהבחינו בנעשה החלו במרדף רכוב לאחר הרכב בו נסעו העורר וחברו. במהלך המרדף, הרכב נסע בניגוד לכיוון התנועה ונהגו לא נענה לבקשות השוטרים לעצור. בשלב מסוים, לאחר שהרכב עוכב במחסום משטרתי, העורר ניסה לצאת מדלת הנוסע, אך דרכו נחסמה על ידי שוטר. אולם העורר הצליח לפתוח את הדלת בחוזקה והצליח להימלט, על אף שהשוטר מרסס לכיוונו גז פלפל. באירוע זה נעצר חברו של העורר.

עם הגשת כתב האישום, עתרה התביעה למעצר העורר עד תום ההליכים. בקשה זו התקבלה על ידי ביהמ"ש קמא שעמד בהחלטה מפורטת על קיומן של ראיות לכאורה. עוד קבע ביהמ"ש כי כשלעצמן עבירות הרכוש המיוחסות לעורר אינן מקימות עילת מסוכנות. עם זאת, הכריע ביהמ"ש לקבל את בקשת התביעה לאחר שהתרשם כי לנוכח עברו הפלילי העשיר של העורר, בריחתו מפני השוטר שעצר אותו ואף חומרת העבירות המיוחסות לו, מתקיימת עילת מעצר בשל החשש להימלטות מן הדין.

מכאן ערר הסנגוריה, במסגרתו ביקש הסנגור לשכנעני כי אין מתקיים אותו חשש בעניינו של העורר. הסנגור מפנה בראש ובראשונה להחלטת בימ"ש קמא עצמה, בה ציין ביהמ"ש כי בעבר העורר התייצב למשפטו כאשר שוחרר בתנאים מגבילים. שנית, חלק הסנגור על קביעות ביהמ"ש בנוגע לבריחת העורר. הסנגור הפנה לראיות מהן עולה, לטעמו, כי העורר ניסה לברוח ברגל, ובפועל לא הצליח להתרחק מהניידת שכן הותז עליו גז פלפל. לבסוף, הפנה הסנגור לשורה של תקדימים מביהמ"ש העליון בהם, בעבירות דומות או חמורות יותר, הסתפק ביהמ"ש בחלופת מעצר. בשים לב לאמור, ביקש הסנגור כי אורה על שחרור מרשו בחלופות אשר אמצא אותן ראויות.

התביעה הצבאית התנגדה לערר, בהדגישה את מעורבות העורר בשני אירועי גניבה שונים. התובעת ציינה כי לטעמה שגה בימ"ש קמא בקביעתו בנוגע להעדר מסוכנות. מכל מקום, הטעימה התובעת כי גם אם נתייחס לעילת החשש להימלטות בלבד, ראויה החלטת בימ"ש קמא להיוותר על כנה. בעניין זה, הפנתה התובעת לעדות חברו של העורר, לפיו העורר נהג ברכב בתחילת הבריחה מפני השוטרים. עוד הפנתה התביעה לעובדה כי, בניגוד לטענות הסנגור, העורר הצליח להימלט מפני השוטרים. גם התובעת הפנתה למספר פסקי דין התומכים בגישתה. לבסוף הדגישה התובעת את עברו הפלילי המכביד של העורר ואת העובדה שהוא מתגורר בשטח A.

גדר המחלוקת במסגרת ערר זה מצטמצמת לשתי שאלות. הראשונה, האם מתקיים במקרה הנוכחי חשש להימלטות. השנייה, במידה והתשובה לשאלה הראשונה בחיוב, האם מצויה חלופת מעצר אשר יהא בכוחה לאיין את החשש האמור.

עם תום העיון בראיות ובטיעוני הצדדים, הגעתי למסקנה כי אין לסתור את התשובות שניתנו על ידי בימ"ש קמא לשתי שאלות אלה.

האירועים כפי שתוארו בחומר הראיות מלמדים אכן על חשש ממשי להימלטות העורר. על פי דברי העד המרכזי, הוא חברו של העורר, העורר נהג ברכב פרק זמן משמעותי כאשר ברח מפני השוטרים לאחר גניבת הפגוש. אין גם ספק כי העורר נמלט ממעצר לאחר שהרכב עוכב במחסום משטרתי שהוקם לצורך  זה ולאחר שהעורר נתבקש מספר פעמים לא לצאת מהרכב ואף הודע לו על מעצרו. לצורך זה, השתמש העורר בכוח כאשר דחף את הדלת בחוזקה ואף הדף את השוטר (ראה אמרת השוטר לירון דבורי מיום 12.10). נזכיר עוד כי העורר נעצר יומיים לאחר מכן בלבד.

לנוכח נסיבות אלה, ובשים לב  לעונש המשמעותי הצפוי לעורר אם יורשע, מתעורר חשש  כי העורר, יבחר לעשות דין לעצמו ולא יתייצב למשפטו.

זאת ועוד, העורר מתגורר בשטח הנתון לשליטה מוחלטת של הרשות הפלסטינית. הגם שנסיבה זו כשלעצמה אינה חוסמת כל אפשרות להזדקק לחלופה, אין ספק כי יש בה לחזק את החשש ואף לצמצם עד מאוד את הסיכוי למצוא חלופת מעצר אפקטיבית.  

הנה כי כן, התנהגותו של העורר במהלך האירוע כולו מלמדת על חשש ממשי כי לא יתייצב לדיונים בעניינו, בעוד מקום מגוריו אינו מאפשר כל פיקוח משמעותי.

לנוכח האמור הנני דוחה את הערר.  

ניתנה היום, 2 בנובמבר 2009, ט"ו בחשוון התש"ע, בלשכה. מזכירות ביהמ"ש תעביר העתק החלטה זו לידי הצדדים.

המשנה לנשיא

רמ"שית: לו התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: